משולש הדרמה בצוותים

מה מפריע לצוותים ולמנהלים להיות מחוברים, פעילים, מעורבים ויצירתיים בעבודה המשותפת?

על "משולש הדרמה", שמעתם?

רוב המנהיגים ורוב הצוותים מבלים את מרבית זמנם במשולש הדרמה.

בארגונים רבים אני פוגשת צוותים מוכשרים עם רצון אמיתי להצליח, אבל היומיום מושך אותם לכיוונים מנוגדים: לחץ, דד-ליין, ציפיות לא ברורות, חוסר בהירות בהגדרת התפקידים. כל אלה יוצרים מצע מצוין לדרמה, גם אצל אנשים מצוינים עם כוונות טובות.

מהי דרמה?

דרמה מתאפיינת באשמה (או האשמה), רצון להיות צודקים, פחד רעיל והרבה אנדרנלין.

וכמו בכל סרט דרמה טוב, ישנן דמויות שמשחקות תפקיד קבוע בכל דרמה:

הגיבור הופך את עצמו למועיל עבור אחרים כדי לחוש בעל ערך.

הנבל (Villain)– תפקידו להאשים.

הוא יכול להאשים את עצמו ("הייתי צריכה להתאמץ יותר!"), להאשים אחרים ("בגללך לא סיימנו את הפרויקט בזמן!") או להאשים את הקבוצה כולה ("הם הרסו לכולנו!" או "הם פשוט לא מבינים כלום!").

הקורבן (Victim)– חי מתוך תחושה של "החיים פשוט קורים לי". הוא רואה באנשים אחרים או בנסיבות, אחראים למציאות חייו. זה יכול להיות הבוס שלי, הילדים שלי, מצז האוויר, הפקקים על הכביש, המצב הכלכלי במדינה, הגוף שלי או מצב הרוח שלי- בגללם!

כל אחד משלושת התפקידים במשולש הדרמה, הוא צורה של תודעת קורבן. כל אחד מבעלי התפקידים מנסה להוכיח שהוא הקורבן העיקרי של המצב.

אתם מצליחים לזהות דינמיקות כאלה בצוות שלכם? בעצמכם? (אל תהיו נבוכים, כולנו שם מדי פעם).

למה המשולש כל כך ממגנט אותנו?

כי הוא מציע פתרונות מהירים לרגשות לא פשוטים. ברגעי לחץ, חוסר וודאות או עומס רגשי, המוח מחפש קיצורי דרך: להיות "גיבור" מרגיע חרדה ומייצר תחושת ערך מיידית, להיות "נבל" משחרר תסכול ויוצר אשליה של שליטה, ולהיות "קורבן" מאפשר להימנע מאחריות ולהרגיש שמישהו או משהו אחר אשם. המשולש מעניק לנו תחושת הקלה רגעית, גם אם היא מדומה. הוא חוסך את המאמץ של התבוננות, פגיעות, שיחה ישירה ובחירה מודעת- ולכן הוא מושך, מוכר ואפילו נוח. הבעיה היא שהנוחות הזו עולה לנו ביוקר: היא משמרת את התקיעות, מפחיתה יצירתיות, פוגעת באמון ומונעת מצוותים ומנהיגים לעשות את הקפיצה האמיתית קדימה.

אז מה עושים? מה מחליף את תודעת הקורבן?

אנחנו לרוב פועלים מתוך תודעת קורבן מבלי לשים לכך לב.

כדי לפעול אחרת, נדרש מעבר ל"נוכחות מודעת".

מהי נוכחות מודעת?

נוכחות מתארת מצב שבו האדם לוקח 100% אחריות על החוויה שלו – רגשות, מחשבות, פעולות – מבלי להאשים אחרים או להמתין שיצילו אותו.

נוכחות מודעת היא לא קסם ולא טריק מוטיבציה- זו בחירה. נוכחות מודעת היא רגע שבו אני מפסיקה לפעול על אוטומט, ולרגע אחד שמה לב מה קורה בי: מה אני מרגישה, מה אני חושבת, ובאיזו אנרגיה אני נכנסת לשיחה. זה הרגע שבו אני מבחינה אם אני על סף להגביה קול, לברוח להצלה, או להאשים; ובמקום לתת לדפוס להוביל- אני בוחרת איך להגיב.

נוכחות מודעת לא מוחקת קונפליקטים, היא מאפשרת לעבור דרכם מתוך בהירות. היא לא מבטיחה שהכל יהיה נעים, אבל היא מבטיחה שנהיה נוכחים. ברגע הזה מתחילה מנהיגות אמיתית- לא כשאנחנו מצילים אחרים, אלא כשאנחנו מוכנים להיות לחלוטין בתוך הסיטואציה, עם עצמנו ועם מי שמולנו, ולקחת אחריות על החלק שלנו במשוואה.

כשצוותים פועלים מתוך נוכחות מודעת, הם יוצאים ממשולש הדרמה:

הקורבן הופך עצמו ל"יוצר" (Creator).

מיהו היוצר?

היוצר הוא זה שלוקח אחריות על חייו, יוזם פתרונות, רואה אתגרים כהזדמנויות, בוחר באופן פעיל איך להגיב לנסיבות- הוא רואה את עצמו כמי שמייצר את חייו ולא סובל אותם.

הנבל הופך את עצמו ל"מאפשר"  או- מאתגר (Challenger).

מיהו המאפשר?

המאפשר מאתגר אחרים בצורה בונה לעבר צמיחה והתפתחות. הוא יוצר לחץ בריא כדי לעודד אחרים להתמודד עם המציאות באופנים שיביאו לפריצת דרך. בניגוד לנבל, הוא אינו מבקר או מאשים.

ומי הופך הגיבור להיות במצב של נוכחות מודעת?

הגיבור הופך להיות "המאמן":

הוא לא מנסה לתקן אף אחד. הוא רואה באחרים יוצרים שיש להם כוחות והוא מחפש דרכים לתמוך בהם כדי שייקחו אחריות על יצירת המציאות שהם רוצים לעצמם.

מנהיגים וצוותים שלומדים לשחק בתפקידי היוצר, המאפשר והמאמן, הופכים להיות מחוברים יותר, מעורבים, יצירתיים ובעלי אנרגיה גבוהה. הם נהנים יותר ומשיגים יותר תוצאות.

אז עכשיו השאלה עוברת אליכם.

שימו שיפוטיות בצד, יש כאן הזמנה:

באיזה רגע ביומיום שלכם אתם מזהים את משולש הדרמה?
איפה אתם נכנסים לתפקיד הגיבור שמציל, הנבל שמבקר, או הקורבן שמוותר על הבחירה?

ובפעם הבאה שתזהו את זה- נסו לא "לנצח" את הדפוס, אלא רק לשים לב, להבחין בו. רגע אחד של מודעות.
רגע אחד שבו אתם מתעכבים לפני התגובה, בוחרים סקרנות במקום הגנה, שאלה במקום הנחה, אחריות במקום האשמה.

שאלו את עצמכם:

• מי אני רוצה להיות עכשיו- יוצר, מאתגר או מאמן?
• מה חלקי בסיטואציה הזו?
• מה הצעד הקטן ביותר שאני יכול/ה לעשות שיחזיר אותי לנוכחות?

לפעמים שינוי גדול מתחיל מתנועה קטנה.
שיחה אחת. נשימה אחת. בחירה אחת.

אם מצאתם את עצמכם בטקסט הזה- לא כי "משהו לא בסדר אצלכם", אלא כי אתם רוצים להוביל אחרת-
זה הרגע להתחיל. לא בגדול. פשוט עכשיו.